[ליצירה]
הרעיון המובע בשיר טוב מאוד. מעניין כיצד הכותב משתמש במילה "עלול" כדי לומר "עלול להיות שם נעים", אפילו שעלול זו מילה שמדברת על סיכון עתידי. מה שמוביל למסקנה שלדידו של הכותב "נעים" = מסוכן.
ואכן, המשך השיר קוהרנטי עם התובנה הזו, שכן הכותב מביע את חששו לערוג כל חייו. לערוג לאותה נעימות, לאותו רגש, שצפוי מראש כי יאבדו. שיר שמבטא בצורה יפה ומודעת כיצד המיינד (האני החושב) מכתיב ללב (האני המרגיש) שלא לפעול, על מנת שלא להפגע, על בסיס ניסיון החיים הכאוב.
המונח אגרופוביה שמשמעו פחד ממקומות פתוחים או פחד מהיציאה מהבית מקבל פה משמעות של פחד מיציאה מעולם היחיד הבטוח ("הבית") אל עולם הזוגיות רצוף הסכנות ("מחוץ לבית").
מכל מקום, נהנתי מאוד לקרוא.
[ליצירה]
דמיין לך שאתה טובע נגמר האוויר בועות יוצאות
מפיך והן חייך, עצום את העיניים תחשוב ודמיין.
אתה רואה כעת....
נו טוב זה היה בצחוק.
אכן אפשר לדמיין כל דבר כמו את הקטע אך מה בכך?
קטע טוב ואהבתי אותו, תודה:
חיים
[ליצירה]
כשצריך יותר מסימן קריאה אחד - סימן שהצעקה לא נמצאת במילים.
צריך לחדד את הקטע ולהותיר את מה שחשוב באמת.
את מעמיסה שירה רבה - אני חושב שאת צריכה לתת לדברים לנוח כמה ימים קודם - ואז, בהקלדה או העתקה לכאן - לקרוא שוב ולראות האם באמת את מרוצה.
עריכה תשייף לא מעט אבני חן שלך.
[ליצירה]
זה התחיל כל כך מעניין.
תמנע מהמובן מאליו והברור, מהקלישאה והבנאליות.
אפשר לשפצר את זה לאמירה קצת יותר חזקה מאשר הנכונות לטעות.
3 במשפטם הראשונים היו נהדרים, אולי אפשר להרכיב מהם שיר חדש.
[ליצירה]
שתי מילים וחצי על אשמה ועל בניין נפעל.
אצלנו, משתמשים בפעלים פסיביים כמעט באקסלוסיביות לצורך ניטרול אשמה. בשימוש בפועל פאסיבי, אנחנו שמים דגש על מה שקרה, ולא מי עשה זאת - אבל בעברית אנחנו יותר אוהבים להאשים.
לכן נשתמש בגוף שלישי רבים. הם עשו משהו.
"גנבו לי את המכונית!" ואולי פשוט חנית אותה שלא כחוק והיא נגררה?
"הדפים הלכו לאיבוד" כי אתה חס וחלילה לא איבדת אותם.
הרעילו לי את הכלב - והוא לא נחנק מעצם בכלל.
רבין, לעומת זאת - נרצח. כי כאן לא כל כך חשוב מי עשה את זה, העיקר הוא שרבין נרצח, ועל כן אנחנו מזועזעים, ולא חשוב מי ומה.
באותה דרך, הילד נחטף והאישה נאנסה
(כל הדוגמאות שלי, שלא עלינו)
אגב, חוק הנשים המוכות הפך מהר מאוד בפיות הציבור ל"חוק הבעלים המכים"
וכך אסכם, שכאן אצלנו - אוהבים במשפט התחבירי להאשים, כמה שיותר.
[ליצירה]
אני מבקש להתנצל ולנסח מחדש את הדברים שלי - התכוונתי יותר לאמר שזה חסר חן כקטע אומנותי.
אבל זה בהחלט מעורר חמלה, רחמים והזדהות.
אני פשוט חושב שאפשר להפיק יותר אם היו לוקחים את מקבץ הדברים המצערים האלה ויוצרים מהם משהו טרי, חדשני, שתופס אותך וגורם לך להרגיש את כל העצבות, כעס, דכאון וכו' שמסופר כאן עליהם רק ברמיזה שזה התחושות שנובעות לך.
ממש כמו הביקורת הראשונית שלי - איך שזה מוצג כאן יבש מדי לעומת הכוונה.
[ליצירה]
תודה ליאורה - מיהרתי להתבלבל משום מה.
חס ושם - היא לא התאבדה (בניגוד באמת, לוורג'י, בפי החבר'ה) היא חיה לה עד גיל 56 ומתה, משאירה אחריה כלום לאף אחד, שכן משפחתה וחבריה מתו לפניה (כך אומרים ההיסטוריונים). בודדה וערירית חיה ומתה.
מותה היה ממחלה פיזית, ולא נפשית.
אתקן מיד את הכתוב.