ואני, בעת שתקע קול השופר
מתוך הקלרינט- נרעדתי.
כאשר אבדתי- עבדתי.
בשלהוב הניגון,
בהתעלות הריקוד
בכיווצי התפילה
בריכוז הלימוד.
כל חיי
צורבת בתוכי את השילוב הזה,
והוא כמשא העול וכשמחת המתנה---
אותיות אש שחורה
על גבי קלף של אש לבנה.
אוי ואבוי לי, מה זה פה?
בהתחשב בעובדה שאני לא זוכר שום דבר מלפני גיל 16 ואפילו 18 כבר די מאובק, החלטתי שאת משקרת.
לא כותבים ככה, לא חושבים ככה, לא מלאים ככה ולא חכמים ככה לפני עשרים ומשהו. נקודה.
:)
אלול מתבייש בשם כל המזדקנים שנזכרו פתאום לכתוב.
[ליצירה]
אוי ואבוי לי, מה זה פה?
בהתחשב בעובדה שאני לא זוכר שום דבר מלפני גיל 16 ואפילו 18 כבר די מאובק, החלטתי שאת משקרת.
לא כותבים ככה, לא חושבים ככה, לא מלאים ככה ולא חכמים ככה לפני עשרים ומשהו. נקודה.
:)
אלול מתבייש בשם כל המזדקנים שנזכרו פתאום לכתוב.
[ליצירה]
...
אה, אגב, ב"מתים על הארץ", התכוונתי במובן המוות של המילה. לא במובן הסלנגי.
נו נו, כל עוד הדרוזים לא עושים לנו כל רע אני לא רואה שום בעיה שהם גרים כאן. (או- גֶרים כאן). ואני חושבת שזו חתיכת כפיות טובה, לשרת איתם באותו צבא ממש ובאותה נשימה להגיד שאנחנו לא רוצים אותם פה.
[ליצירה]
...
אכן, כיוונתי לזה.
חשבתי שזה די ברור...
כמו שבשיר "אפיזודות" לא טרחתי לציין כל פרפראזה על רחל.. או בשיר אחר שלי, כשהשתמשתי בסוף ב"דברים שרציתי לומר ואינם נענים לי" האלמותי של פוליקר, לא חשבתי שיש צורך באזכור המקור.
אבל אם זה מפריע לאנשים, אני אשקול להתחיל 'להביא גאולה לעולם' במקרים כאלה, למרות שלדעתי זה די פוגם.
ואגב, כשאני מכניסה שיבוץ משיר כלשהו ביצירה שלי, אני לא מנסה להעתיק. רק להביע הערכה ליוצר שהביע אותי יותר טוב מעצמי.
[ליצירה]
יש לזה שם.
היצירה נקראת "בריאת האדם".
(ודווקא להרבה מקטעי הפרסקו בקפלה הסיסטינית יש שם).
אישית, מפריע לי מאוד השימוש ביצירה הכ"כ נוצרית הזאת, שיחסי האדם והאל המתוארים בה הם לא ממש יהודיים, בלשון המעטה.
[ליצירה]
..
אחתוש, בתור מכינת השניצלים הקבועה במשפחה (אפ'חד לא סובל לעשות את זה חוץ ממני..), אני מתחילה לפקפק בעובדה (את יודעת, לחזה עוף לפני שהופכים אותו לשניצל, יש צורה שמזכירה למדי.. הממ.. חזה של עוף :)..
אבל- הנאיביות תשרור לנצח, אמן!
[ליצירה]
..
רן, יש אנשים שמסוגלים לשבת רצוף ימים ושנים וללמוד.
יש אנשים ש-מה, לעשות, הנשמה בורחת להם, והם צריכים את העצירה הזאת לנשום, להתרווח קצת מידי פעם, ואז לחזור ללימוד. ועדיף שההתרווחות הזאת תהיה בלנגן לקב"ה, ולא בסתם עיסוק של חולין, לא?..
בוודאי שיש אפשרות להתקדם עם זה, לגרום לנשמה להתחדד, להתפקס יותר עם הזמן, ופחות "לברוח".
אבל גם הבריחות האלה חשובות ומשמעותיות לאנשים כאלה. אולי אפילו לא רק בדיעבד.. ויש ישיבות שהולכות עם הקו הזה.
עכשיו-- הסוף לא בא להביע, שהאידיאל זה לשבת בחדר ולנגן. לא... וגם הבחור מבין שאחרי הכל, ואחרי שמתאפסים, צריך לחזור לבית מדרש וללמוד... הסוף בסה"כ בא להביע, שזה לא קורה פעם אחת ונגמר, אלא החיים מורכבים ממשברים, מעליות וירידות. לכן קראתי לסיפור ככה. רק שבפעם השניה, אם שמת לב, זה כבר שונה. הבחור מכיר בזה שהוא צריך את ה"בריחה" הזאת של הנשמה מידי פעם, אבל הוא מתעל את זה ישר לכיוון הנכון... בלי הקטע של הדכדוך והייאוש העצמי...
זה לפחות מה שניסיתי להעביר. לא בטוח שעשיתי את זה נכון.
תגובות