[ליצירה]
"אין לי מילים.
זה קצת שקר כי יש לי המון מה להגיד" - אלול, זה שיש לך *מה* להגיד כמובן לא אומר שיש לך מילים (תבניות מרובעות ומוגבלות שקשה להכניס לתוכן את כל ההרגשות שסיפור כזה מכניס לתוך אדם. בדיוק-בערך כמו שאמרה יהודית בת עמי).
מתחילת הסיפור ציפיתי למרוכבים. והם לא הגיעו. אבל זה דווקא מסתדר לי עכשיו, אחרי ההסבר שמישו פה נתן עם החוצפה.
אסתר - אמרת שלדעתך הם לא הצטרפו (המרוכבים) לסיפור כי הם לא טבעיים - דייקי במילותייך... גם מספרים שליליים וגם שברים וק"ו אי-רציונליים ובתוכם טרנצנדנטליים - כל אלה אינם טבעיים. מספרים טבעיים זה מספרים שלמים וחיוביים.
~
הייתי מגיבה גם על הסיפור עצמו, אבל קטונתי.
[ליצירה]
ואם בנשים עסקינן,
ב"ה
עשרה קווין של טלפון ירדו לעולם. תשעה נטלו הנשים, והעשירי היה תפוס. (יש עוד המון גרסאות: עם העשירי אפשר לעשות מה שרוצים).
[ליצירה]
נושא:
אמרת כך:
"לכן צריך לבחון כל סיפור ושיר גם דרך המשקפיים האובייקטיביות
(של המבקר), בקריאה שניה. קריאה ראשונה ספונטנית - שניה
ביקורתית.
זאת לא הערה ביקורתית כלפי כל מאן דהו. אין אדם שפטור מהמקסם
הרגשי הזה (ואני בכללם): אבל רק מעטים מצליחים להתעלות עליו."
יש לי הסתייגות קטנה. לדעתי, יצירה (ספרות וכל סוג אחר של אמנות), מנסה להעביר הרגשה בעזרת כלים כלשהם. הקריאה הראשונה צריכה להיות ספונטנית. הקריאה השניה ביקורתית. אבל הקריאה השניה לא צריכה לנסות להראות שמה שהרגשת בראשונה זה סתם רמאות, מניפולציה רגשית, ואסור לך 'ליפול בפח' של הדבר האיום והנורא הזה. להפך. בקריאה הראשונה הרגשות עוברים או לא עוברים דרך היצירה באופן פחות מודע, והקריאה השניה, הביקורתית, צריכה לנסות להעביר את זה למודעות, ובה צריך להסביר מה ביצירה גרם לכל הרגשה. אם הרגשתי הזדהות, אילו כלים ספרותיים גרמו לי להרגיש את זה? אם השתעממתי ולא הצלחתי לקרוא את הסיפור עד הסוף, מאילו דברים באופן הכתיבה זה נובע? כלומר, הקריאה השניה לא מנסה לסתור את הראשונה אלא להבין אותה ולנתח אותה דרך הכלים של הספרות, או כל אמנות אחרת. אני לא חושבת ששייך בכלל לדבר פה על מניפולציות רגשיות. אין שום דבר לא בסדר בהעברת רגש בסיפור, או קטע, או מה שלא יהיה. חבל שאתה חושב שהתחברות לרגש היא דרגה נמוכה שצריך להתעלות מעליה.
[ליצירה]
למה השבעתי אתכם?
ב"ה
לי זה דווקא הזכיר את השעיר לעזאזל. אבל לפני שראיתי את החלק התחתון של התמונה!!
וגם מבחינה טכנית החלק התחתון של התמונה עשוי הרבה יותר טוב: יותר עומק, יותר זרימה, והשתקפת - ממש בטוב טעם. אבל בחלק העליון, קודם כל יש קווי מתאר חזקים מאוד - מה שקצת מוריד לדעתי, ושנית - המפלים ישרים כמו סרגל, ולא גועשים ועפים במרווח קטן מהצוק, כמו שהם במציאות. וגם החלקים שמהםיוצאיםהמפלים - לא ממש ברור מה הולך שם: ניסחה את זה יפה שקופית, מאיפה בדיוק יוצאים המיל במפל? אני חושבת שזה בעיקר הקווי מתאר, וגם קצת הצללה, שהרדידו את עומק התמונה (לא עומק רוחני! רק פיזי!) בחלקה העליון.
אבל למרות כל ההערות השוליות שלי (והן באמת שוליות מבחינתי, אפילו שהן תופסות כמה שורות) - זה פשוט ציור מקסים. ומחינת ההרגשות שזה עושה והתכנים שאפשר להכניס לזה, אין לי מה להגיד, אז אני לא אומרת.
[ליצירה]
וואוו. כמה מהמם.
מהמם = גורם לאנשים להיות המומים. שלא תבינו לא נכון.
אבל זה גם נורא יפה כזה. מעבר לכל החושך שאתה מנסה להראות נרקם לו משהו מופלא:
תינוק מתבוסס בדמיו = מי שזה עתה נולד, וטרם נרחץ.
"מלאך המוות בראשו עם מטהו מכה" - המדרש אומר שכשנולד תינוק, איזה מלאך מכה אותו, כאפה בפה וכאפה ברגל, או בסנטר. בקיצור, מכה אותו.
ערפל כחומה סוכך על האור - כן, לאשה שיולדת קשה מאוד בזמן הלידה, אפילו אומרים שאשה יולדת מקריבה קרבן כי יתכן שהיא נשבעה איזה משו לא טוב כשהיא היתה באמצע הלידה. אבל הערפל סוכך על האור, ז"א שיש אור! זאת לידה של חיים חדשים!
אנשים במדים מנסים לעזור - אלה כמובן הרופאים והאחיות.
איש במדים לקח בבשורה את לבה - הרופא, הלבוש במדי לבן מלאכיים כאלה, מבשר לה את הבשורה: "זאת בת". ולבה קופץ לשמים מרוב אושר.
והמלה "אבא", שחוזרת על עצמה בסוף היצירה - היא כמובן המילה הראשונה שלומד התינוק הטרי להגות.
מתוארת פה, כמו שאתם רואים, סצינה של לידה ושל חיים. זה קשה, כמובן, אך בסופו של דבר זה טוב. כנראה שהעם שלנו נמצא במן תהליך שכזה. והבעיה היחידה היא:
"איש קטוע יד מנסה לזעוק לעזרה" - לפעמים אין לנו יד, אנחנו יותר מדי חושבים ופחות מדי עושים, ואז באמת קשה לצאת מתוך האפלה.
תגובות