ב"ה
כרגיל, יפה ביותר.
זאת דוגמא טובה לחסרונות הניקוד - אם היית כותב בלי ניקוד, לא היינו יודעים אם במילה "יבצר" ה-ב' דגושה או לא, וכך בעצם המילה היתה מכילה את שתי המשמעויות - המשמעות הדושה והמשמעות הבלתי דגושה. בניקוד אתה חייב להחליט לפי איזה משמעות לנקד, וכך אתה מחליש את המשמעות השניה...
אבל בכ"ז לא רע בכלל.
הדיון אתך על עניין הניקוד בוודאי לא ייגמר לעולם :)
אני מודע היטב לכך שלעתים הניקוד מגביל את הפרשנות, במקרים שכאלה לפעמים אני מוותר עליו (למרות שזו אובססיה, אני מודה).
מכל מקום, במקרה דנן הדגש בב' הכרחי (משלים את נ' הנפעל) והמלה בניקודה הנוכחי כוללת את שתי המשמעויות, שכמובן כיוונתי אליהן. חן חן על ההבחנה ועל ההתייחסות!
נ.ב.
שימי לב דווקא לרווח שיצא לי מן הניקוד. לולא ניקדתי את המלה "שִׁנֵּינוּ" נאלץ הייתי לכתוב בכתיב מלא "שינינו". וכעת שניקדתי ונמנעתי מהיו"ד, יכול הקורא לזרוק לרגע את הניקוד ולקרוא "שנינו", וזה מוסיף נופך.
<נעל חרג ממנהגו ופרשן את עצמו.>
השיר יפה, אך קשה לי להסכים עם המסר העולה ממנו: בשיר אין הכאה על חטא. וכאשר אין הכאה על חטא, אין יכולת לצמוח! כמו שאומר הרמב"ם, שאחד משלושת חלקי התשובה היא הכרת החטא, בנוסף על חרטה על העבר ותיקון לעתיד. וכאשר אחד משלושתם לא קיים, שיניך תמשכנה לאכול בוסר.
[ליצירה]
.
ב"ה
כרגיל, יפה ביותר.
זאת דוגמא טובה לחסרונות הניקוד - אם היית כותב בלי ניקוד, לא היינו יודעים אם במילה "יבצר" ה-ב' דגושה או לא, וכך בעצם המילה היתה מכילה את שתי המשמעויות - המשמעות הדושה והמשמעות הבלתי דגושה. בניקוד אתה חייב להחליט לפי איזה משמעות לנקד, וכך אתה מחליש את המשמעות השניה...
אבל בכ"ז לא רע בכלל.
[ליצירה]
מישי היקרה!
הדיון אתך על עניין הניקוד בוודאי לא ייגמר לעולם :)
אני מודע היטב לכך שלעתים הניקוד מגביל את הפרשנות, במקרים שכאלה לפעמים אני מוותר עליו (למרות שזו אובססיה, אני מודה).
מכל מקום, במקרה דנן הדגש בב' הכרחי (משלים את נ' הנפעל) והמלה בניקודה הנוכחי כוללת את שתי המשמעויות, שכמובן כיוונתי אליהן. חן חן על ההבחנה ועל ההתייחסות!
נ.ב.
שימי לב דווקא לרווח שיצא לי מן הניקוד. לולא ניקדתי את המלה "שִׁנֵּינוּ" נאלץ הייתי לכתוב בכתיב מלא "שינינו". וכעת שניקדתי ונמנעתי מהיו"ד, יכול הקורא לזרוק לרגע את הניקוד ולקרוא "שנינו", וזה מוסיף נופך.
<נעל חרג ממנהגו ופרשן את עצמו.>
[ליצירה]
***
השיר יפה, אך קשה לי להסכים עם המסר העולה ממנו: בשיר אין הכאה על חטא. וכאשר אין הכאה על חטא, אין יכולת לצמוח! כמו שאומר הרמב"ם, שאחד משלושת חלקי התשובה היא הכרת החטא, בנוסף על חרטה על העבר ותיקון לעתיד. וכאשר אחד משלושתם לא קיים, שיניך תמשכנה לאכול בוסר.
[ליצירה]
אוי, איך לא ראיתי את השיר הזה עד ההמלצה?!
טוב,
אני אובססיבית למצלולים, אז לאור משחקי המילים ושפע המצלול בשיר הזה, הוא בעיני אחד היותר-טובים שלך.
[ליצירה]
פייי, וואי וואי וואי
פשוט - כל שמות התואר הנפלאים והתקניים כבר נכתבו על ידי בהתייחס ליצירותיך.
אז עברתי לאלה שבסלנג.
ולמען הסר ספק, במידה ובכל זאת לא הובנתי:
מ ד ה י ם!
[ליצירה]
מכיר את התחושה.
מתוארת יפה.
חייב לומר פה שאני לא מסכים עם תום. "חווית החורבן והגאולה" שהיא מתארת לא יכולה להחליף את האבל על בית המקדש.
זאת אומרת - ברור שברבדים מיסטיים,מופשטים, השורש של כל הטראגי בעולם הוא אחד, אבל ברובד אקזיסטנציאלי (=קיומי) אני לא מקשר בין הצער שלי, נגיד, על חבר שמת, או בחורה שזרקה אותי, או אבדן של כסף, לאבל על חורבן בית המקדש, שלא ראיתי בחיים, ושהתיאורים של דם הקרבנות שהגיע לגובה הברכיים בעזרה בערב פסח לא ממש עושים לי את זה.
זה קצת "איזי לייף" להגיד לעצמי: וואללה, לא מדבר אליי בית המקדש? לא נורא, ניזכר בכל ההתבאסויות שהיו לי בחיים, וזה בעצם אותו דבר.
יש משהו כן ואמיתי לשים את הדברים דוגרי על השולחן ולומר "עזובותי בית המקדש".
ומאידך, יפה בעיניי החלטתה של הכותבת לא להשלים עם המצב שאצלה "הכול אטום", ולבכות.
[ליצירה]
בניגוד לחבר'ה פה
כגבר הייתי מעדיף אשה שכשמבט עיני נח עליה, היא הופכת חזקה, וכשאני מלטף אותה, היא נעשית עצמאית ובוטחת.
וכמובן גם הפוך. קשר הוא הדדי (בעיניי).
נעל ללא שרוך
[ליצירה]
בהצלחה מתקרבת!!!
אני כמעט בן עשרים ושתים
בן תורה ותיק
ובת שרות לא עפעפה בינתיים
לגרום לי להסמיק...
די, נמאס לי לחרוז, זה מעייף!
קיצור, למה להסתלבט על בנות שירות, מהתרשמותי זה יכול להיות ממש כיף ומועיל (וגם בתחושה הסובייקטיבית, שלא תמיד היא מנת חלקם של חיילי הגדודים, כמו ילד ידידנו, שיחלום על עפעופים לעברו). מה שחשוב, זה לגמור ת'תקופה הזאת ולא ללכת לכל מיני מדרשות שמנוונות את האמאמא של החשיבה העצמית, ודעתי ידועה! וגם שירו של נהר שלום אהוב ליבי נאה הוא, וראוי לכל בן תורה שדעתו כלה לקוראו!
[ליצירה]
אח, איזה שיר נהדר...
ליצוק אותו לקדרה, כמו מרק חם וטוב ולגמוע לאט לאט.
אפשר גם להתכרבל עם השיר הזה בקור הסתווי.
אה.. פשוט כיף.
רק יש לי כמה השגות על הניקוד.
סתם...
[ליצירה]
כמה מלים לטל רעות (אם טרם נטשה את השרשור)
אגיב לדברייך אחת לאחת, לפי סדר הסעיפים.
א. כתבת: "פעם האשה הייתה קרובה בצורה טבעית לכל זה". ייתכן שכן, ייתכן שלא, זאת אי אפשר לנו לדעת. אבל עובדה ידועה היא, שבקרב אוכלוסיית הנשים שלטה אנאלפבתיות גמורה, נשים נחשבו כאוכלוסיה "מאותגרת שכלית", כך שהוגים כמו רס"ג ורמב"ם דיברו עליהן בחמלה כמי שאינן יכולות להגיע אל האמיתות האלוהיות בשכלן, רס"ג בספרו מניח שניתן היה להגיע לאמיתות כמו מציאות ה' ואחרות בכוחות עצמנו, ואחת הסיבות לשליחת הנביאים, היא כדי "לא להניח בלי דת" את אלו שלא יגיעו לתובנות האלה בעצמן, למשל נשים וילדים.
חסר מימרות בש"ס ובחכמי המחשבה על רפיסותן השכלית של נשים?! על חומריותן וצרות עיניהן?!
אין מה לעשות. נשים נחשבו - בדרך כלל - לטיפשות, ואולי באמת היו ככה, כי כשבשום חברה לא ניתנה להן זכות בחירה ולא החשיבו אותן כבעלות דעה, כשלא לימדו אותן תורה כי זה כמו ללמד תִפְלוּת - שהרי היא עשויה להוציא את הדברים לדברים בטלים - - - אם זה מה שהחברה מצפה מבנותיה אלפי שנים, נבואות הרי מגשימות את עצמם.
מה שאני אומר בעצם, הוא שדי לקרוא את ההתייחסות לנשים במרוצת השנים כדי להבין, שהטענה ש"פעם היו קרובות יותר בצורה טבעית..." שייכת למין אפולוגטיקה מודרנית של חוגים דתיים מסוימים, וחוטאת לאמת ההיסטורית.
ב. לגבי "הרבנית נעמי שפירא" אני חייב, פשוט חייב, הערה 'קטנונית'. אם היא דמות תורנית רצינית וחשובה בעינייך, מן הסתם איננה זקוקה לתואר הרבני של אישהּ כדי לפאר בו את עצמה; ואם איננה דמות שכזאת, מדוע להזכיר את התואר הזה שממילא אינו אומר עליה דבר?
אני מאוד מקווה שהתואר "רבנית" יעוף מן העולם. הוא - מבחינה קטגורית - אינו מכבד את מי שממיתות עצמן באהלה של תורה, מקסימות נותן להן צל"ש על בחירת בן זוג שיש עליו תואר שעובר אליהן עם הטבעת.
ולגופו של עניין, קצת מגזימים היום עם הקטע שנשים מתפללות בבית הכנסת רק עד שנולדים ילדים. חוץ מהנקה, שסיכמתי עם ארוסתי שאת זה אני לא עושה, למה שאני לא אטפל בילדים? לא צריך להפסיד תפילה במניין. במקומות מסוימים יש מניינים מוקדמים ומאוחרים, ואפשר להסתדר.
אני מסכים לחלוטין שיש תמורה בעבודת ה' לאחר הנישואין (בקרוב ממש, בעזרת ה'!), אבל היא אצל גברים ונשים כאחד. אין לי מלים לתאר את עומק הפספוס וההפסד שיש בכוחות רוחניים נשיים שהולכים לאיבוד לאחר החתונה, בכריעת ברך אווילית מול אברכים מהוללים, עמוסי ש"ס ופוסקים.
ג. את מתארת את מנייני הנשים כתופעה לא חיובית, משום שהיא בעינייך "ניסיון להשתוות לגבר". יש לי ניסוח אחר: יש כאן התחקות אחר מודל ישן נושן של עבודת ה'. גם מי שהולכת לעזרת נשים מסתכנת בהגדרת פעולתה כ"נסיון להשתוות לגבר", שהרי כידוע בבתי כנסת עתיקים לא הייתה עזרת נשים, אבל אתערותא דלתתא דרשה את זה. האם תגני את זה?? כשאני רואה שמישהו מצליח, ולא משנה באיזה תחום בחיים, זה גורם לי לרצות ללכת בדרכיו.
אין אפס, כמתפלל ותיק במניין, אני אוהב את זה. גם כשאני עייף ובלי כוחות, יש לי מניין שסוחב אותי, וגם דואג להעלות את התפילות שלי שם למעלה. תראי מה ריה"ל כותב על תפילה במניין. הוא אמר שגם כשיש כמה יהודים שלא מהווים מניין, בכל זאת עדיף שיתפללו יחד, בשל הסיוע ההדדי בפנייה אל האל.
במלים אחרות, לא הריטואל הוא המגרה, אלא העומק הדתי והרוחני שמאחוריו, ואשרי מי שיודע ויודעת לזהות גירוי רוחני ולדבוק בו.
עד כאן דבריי. מקווה שלא הלאיתי, ושלא פגעתי באיש.
תגובות