ישנם רגעים
בהם אני פשוט
נשרף
מרוב אהבה.
ומאידך ישנם רגעים
בהם אהבה זו הולכת ונכבית,
הולכת ומתכלה
עד אשר חוזר אני לחיות את חיי הרגילים
חיי המשעממים והנורמאליים
כאחד האנשים, כאחד האדם.
[ליצירה]
תגובה
לפעמים הניגודים
השינוי הקיצוני הזה
הוא מה שגומר אותנו
כי אדם שיש לו הכל ופתאום הכל מתכלה
הוא חש ריק מטורף.
לכן צריך להאיחז בדבר שאינו בר חלוף...
[ליצירה]
[ליצירה]
רגע... אז למה זה טוב???
אני אולי קצת מיושן, אבל... תמיד אני מחפש את ה'מסר' שבכל דבר, את הרובד הסמוי... זה שיש פה מכתב שמנוסח באופן...'נאה'...זה עדיין לא מצדיק את הבאתו לפנינו! (אני יודע שנכתבו ונכתבים פה באתר דברים הרבה יותר שטותיים וחסרי-טעם מזה המכתב, אבל- בכל זאת!)
[ליצירה]
נכון...
למרות כל ה'מודרניזציה' המזויפת שאנו שקועים בה, הקלאסיקה העברית חוזרת, ובגדול! אינני יודע אם לכך התכוונת, אעפ"כ- זה המסר הראשוני שעלה בראשי. מעולה, מצוין, וכל מילי דמיטב, אהוב אהבתי, הראל.
[ליצירה]
האוורורה טבעה מזמן!
זה ה-מ-ו-ח שלו שזקוק לאוורור...
[ליצירה]
[ליצירה]
תגידי...
אולי כדאי שתדרשי את הכסף בחזרה מבית הגמלאי בגבעתיים, כי ע"פ מה שאני רואה עכשיו, את עדיין ממשיכה לכתוב (איך לומר זאת בלשון 'עדינה')... כמו סתם אחת הבלא... (לא לא, סתאאאאאם, מה, את הבלא? מה פתאום!!! עגנון על-ידך... סתם 'שמנדריק'...)
[ליצירה]
לשמחה לאיד!
על תמונה שכזו- אי אפשר לשמוח לאיד (וגם לא רצוי), פשוט אפשר לשמוח! זו תמונה המביעה את שמחת-החיים בכל תוקפה. והילדות הן אכן "צנועות וחסודות" כיוון שלא טעמו טעמו של חטא, ואושרם הוא אושר אמיתי, לא מתחסד... בכל-מקרה, אהבתי מאוד תמונה זו, ומקווה לראות את תמונת "תינוקות של בית-רבן" (היום הראשון בגן) בעוד זמן קצר!
תגובות