[ליצירה]
לדעתי דווקא הקומפוזציה מעבירה את המשמעות של אומנות לעם- מצד אחד זה מדהים למצוא תמונה בגודל כזה על קיר של באסטה, מצד שני- זה המקום שהיא מקבלת, מאחורי האבטיחים, כשהשקיות מקבלות יותר תשומת לב מהקונים. כך שכל הטענות של אודיה, הן בכוונה מבחינתי.
(מה שלא מצויין זה שהתמונה צולמה בשוק מחנה יהודה, והפוטרט למי שלא זיהה, הוא של בגין. אני חושבת שהפרטים הנ"ל מוסיפים עוד רובד לשם שבחרתי).
ולגבי השחור לבן- יש לי את התמונה הזאת בהמון ווריאציות. בכל פעם שאני בשוק אני מצלמת את הדוכן הזה, ואת זאת אני הכי אוהבת. בלי כל העומס הצבעוני. אז די עם זה.
[ליצירה]
לקצת אחרת
אנחנו השתמשנו בבית עד לפני משהו כמו שלש שנים, כשממש כל אחד קנה פלאפון והתחלנו לפתח שרירים מיותרים באצבעות...(שני המכשירים עדיין ברשותנו, לכל המרבה במחיר).
[ליצירה]
תמונה זו צולמה במיקצועיות רבה, כיצירה היא פשוט מושלמת. כל זה מפני שניתן לראות בה רבות ומכל הזויות. האיש יכל להיות בעל המקום כמו כן עלוב ללא
אפשרות לקבל ארוחה בביתו.
מאושר ואומלל, אולם אין אפשרות לקחת מימנו, את
טוב ליבו הקורן מפניו, ואושרו בכך שמישהו החליט
לצלם אותו.
יצירה נפלאה ועדיין לא נגעתי בקצה המזלג במה שניתן
לראות בה...
תודה לך ערוגה:
חיים
[ליצירה]
לא עדיף היה למקד את חור המנעול- הנמצא במרכז-והעין מבחינה בו ראשונה?
החלודה, השחור-לבן והבחירה בפריט בודד מותירים רושם עוצמתי בהחלט.
(וגם לי לא ממש ברורה משמעות הכותרת..התאירי את עינינו?)
[ליצירה]
זה טיפה ארוך, אבל יפה:
"ויש מה שתלוי בגיל, שבשנים המאוחרות נחלש עניינים הרגשיים. ומי שחכמתו מרובה ממעשין שבכל עבודתו מחפש טעם ורגש, הרי שבעת משבר, בבא עליו זמנים חשוכים, שרוב ימיו של האדם הם כך, באה רוח ועוקרתו והופכתו על פניו ונופל ונשבר לגמרי.
אבל מי שמעשיו מרובים מחכמתו- שהעיקר אצלו היא עשיית רצון ה' בבחינת הקדימו נעשה לנשמע, ובכל עבודה וקיום מצווה מתבונן בדעתו וחושב: רבש"ע, אני שמח שאני עושה רצונך, צהלה ורנה לזכר מלכותך! ויונק את ההתלהבות והרגש מעצם קיום מצוות ה',
אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו, שענין זה קיים תמיד. בחשכה כאורה. ודרגה זו היא תכלית העבודה.
(נתיבות שלום על פרקי אבות, שם.)
[ליצירה]
אני אוהבת מאוד מאוד את איכות העבודות שלך. ליגה מוקפדת מאוד. טוב בעיניי שניצלת את הפלוסים בכך שהתמונה מבויימת.
בקשר לתוכן- אני מבינה את העימות כפנימי שלנו, זה לא צמיד מול צמיד, אלא שני צמידים על אותה יד. שני ערכים שעומדים בקונפליקט, ולכן אני פחות מתחברת לשם "עימותים". אהבתי את זה שבניגוד ליצירות התנתקות חזותיות אחרות, המסר כאן מורכב יותר.
יפה.
[ליצירה]
איזה רעיון נהדר- לייחס את השגעון והתעתוע לגעגועים. אהבתי מאוד.
יש כמה משפטים לא ברורים, לדוג': "דמעותיהן של האנשים אשר זולגות בשצף קצף במורד תווי הפנים המחוספסים, אך שבורים מכאב וצער ומתאדות בערפל הלוהט שמזדחל לו כנחש מפוספס ומלא זעם"
הנושא קופץ מהדמעות לפנים באופן מסורבל. יש עוד כמה כאלה. הפתרון הטוב ביותר הוא להקריא לעצמך את היצירה בקול ובשקט, הפסיקים כבר יבואו מעצמם במקום הנכון.
גם הסוף טיפה לא ברור, וחבל. זה רעיון מקסים ממש.
אבל הרעיון הבסיסי מיוחד ורגיש, וגם הביצוע טוב, רק ללטש קצת.
אגב, למה דווקא השמונה בדצמבר?
הערוגה.