[ליצירה]
ואיך אוכל אשיב פניך ריקם
שחנותי פתוחה לרווחה
ומקיף אנכי לכולם
היד כותבת והפנקס פתוחה
וכעת הכל מתוקן לסעודה
לא עוד תבקש נפשך
כי אין לי עוד בעולם מלבדך
עכשיו שנותרנו אני ואתה
[ליצירה]
מצוין. מצא חן בעיניי משל הבצל שלך. הביצוע והרעיון נפלאים.
להיות אחד, אגב, זה בידי הדובר תמיד. ואולי לא היה בצל לטגן אם מלכתחילה היה הדובר אחד..
[ליצירה]
----
איזה קטעים ואיזה שמחות...
ועכשיו לך תוכיח שאין'ך אחות.
נו. טוב. יש אחות. לא אחת כי אם שתיים
אז מי משתיהן בעניין בינתיים?
כי יש לשתיהן בנים ועוד איך
אז מי כאן היה אמור ל'ישתדך?
ובכן חברים אני כבר מסטול
כאן כל משפחתי במחירת החיסול
ולי לא ברור כאן כבר מי נגד מי
השכנה, אחותי, ביתי או אימי?
ראיתי ממזר - זה הכל בגללך
המעט פרטיות שהיתה לי, הלכה!
[ליצירה]
---
אל תעירו ואל תעוררו: צר לי לומר זאת - אך ברגע שמי מאיתנו יגיע לקרסוליים של הבנת עומקו האמיתי של שיר השירים, ניתן יהיה אולי לעשות כאן השוואות. עצם העובדה שהנושא (שיר השירים) הועלה כאן בהקשר של שירה אירוטית או סמי-אירוטית, מראה רק כמה רחקנו כולנו משלמה המלך. ואשר לעצם העניין- לטעמי שירה אירוטית פוגמת לא רק בטוהר השירה אלא גם בטוהר ה"אירוטיות". נכון- אם מחפשים טוב, רמיזות אירוטיות ניתן למצוא גם אצל ביאליק ואלתרמן ולאה גולדברג, אז איפה הגבול? הגבול לדעתי הוא "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" - מי שלא מחפש - לא מוצא. ואם מוצאים בלי לחפש? מתעלמים וממשיכים הלאה. הייחוד של היהדות הוא שהיא מציבה גבולות וסייגים כי אין אפוטרופוס לעריות. מי שבכוח מנסה לצוד נפשות לתוך שטח B ו"להזמין אותי להתמודדות" לא יקבל את ברכתי, ולא בגלל שאני "גולש רגיש", אלא בגלל שהוא כופר בעצם הקונספציה של "עשו סייג לתורה", שאני שומר לעצמי את זכות הבחירה לדבוק בה. ולא- אני לא מצדיקי הדור- כבר קראתי גם הרבה רפש ברשת - אלא אדרבא - מי שנכווה ברותחים - נזהר בצוננים וזוהי התורה כולה על רגל אחת. ובמידה שתסלחו לי על הפרסומת- אני מפנה אתכם לשירי "יריד הכזבים" המרמז בין השאר לאותו נושא אבל מההיבט הקולנועי שלו.
[ליצירה]
-----
נושא אלומותיו - נשמע רעיון נהדר. אולי באמת צריך לפתוח אתר אינטרנט שבו הורים ינסו למצוא שידוך כשר לילדיהם...
השירשור הזה אבל ממש לא קשור לזה. אני דווקא חזרתי אליו כדי לתבוע את עלבונה של הבת שלי ואחת הגולשות פה כדרך אגב ביקשה הצעות שידוך לעצמה.
אלא שבניגוד להבנתך, הפואנטה כאן כמובן אינה התוכן עצמו כי אם שנינות החריזה. אם זה מיצה את עצמו או לא - לא אתה תחליט. יש כאן מסתבר אנשים שמתענגים על חריזה שנונה ולחובבי הז'אנר הזה - זה לא מסוג הדברים שממצים את עצמם. למה דידי מנוסי למשל ממשיך כבר חצי יובל לכתוב חרוזים שנונים בידיעות אחרונות?
לא כל אחד חייב לקרוא את זה. בוודאי לא מי שלא יודע להעריך מקאמה אמיתית.
אגב, מה שבטוח מיצה את עצמו זה תפקיד המשתלח הציני התורן שנטלת כאן על עצמך. לי היה נדמה בכלל שכבר מזמן עזבת אותנו בטריקת דלת.