[ליצירה]
לא הבנתי
אתה בעצם טוען שהבית הוא מערכת כל כך עמוסה וטעונה בהקשרים, זכרונות וחוויות,
והנוכחות הזו כ"כ טעונה ומלאה, עד שהיא מייצרת שתיקות ופאסיביות אצל האנשים שחיים בסביבה הזו?
[ליצירה]
נחמד. יש פה כמה ביטויים שווי זיכרון, אבל הרעיון עצמו קצת גדול מדי על הקטע. הוא יכול היה להתמצות הרבה יותר.
מצד אחד, טוב שאתה פה. מצד שני, זאת תהיה היצירה הכי מוגבת ברשימת היצירות החדשות, ולא בהכרח הכי טובה. ומצד שלישי, אנשים כמוני מתלוננים (או שכבר לא) ולא מגיבים על חדשים. בהכללה, הכוונה.
לא משנה.
[ליצירה]
לאורי היקר...
התנסחתי בצורה ממש גרועה. אני מסכים - יותר ממסכים - שהכאב הוא אחד המנועים החזקים של הכתיבה, ובלעדיו יצירות רבות לא היו באות אל העולם אלא נשארות בעולם נשמותיהם של השירים.
כל שביקשתי לומר הוא: המקרה הזה כל כך כואב, שקיוויתי שאף אחד לא יכתוב עליו, כדי שלא אצטרך לחשוב על הכאב הזה, שהוא גדול מכפי הבנתי.
ולך, חיפושיה - השיר שלך יפהפה.
[ליצירה]
מדהים!
אני שונא לומר מה שכולם אומרים, אבל מה לעשות וכל הסופרלטיבים כבר מופיעים בשורות שמעלי.
פשוט מדהים, ההקבלה שבנית בין מערכים מתימטיים קרים וחסרי אחיזה במציאות לבין החומרים המרכיבים אותנו.
מעולה מכל הבחינות.
[ליצירה]
וואו, וואו, וואו
רעיה, את מדהימה.
איך הצלחת לקחת סיטואציה יומיומית - איזה יומיומית, אם תחשבו עליה, היא מתרחשת אלפי פעמים ביום - ולעשות ממנה סיפור עוצר נשימה. לא נראה לי שאני אוכל לעבור בזמן הקרוב ליד מגרש משחקים בלי לחפש את יונתן שעומד שם בפינה.
ואגב, זר זהב - אני לא חושב שהסיפור מדבר על ילד "חריג". הוא רגיל, אך נמצא בשוליים של הרגילות.
[ליצירה]
טעות בידך
לא, ידידי, אתה טועה. את ההשראה לא קיבלה רחל מההרים ומהכנרת, אלא מהגעגועים אליהם. הרקע לשירים הוא בעיקר חדר מתפורר בבית חולים, הו, כמה לא מרנין.
(ועיין בשירי 'קינת רחל', שם, שם)