היא צוחקת
מניפה של כוכבים
שאורם נוגה
גם אחרי שהם
כבים
היא מחייכת
קשת בענן
שכל שבע מסילותיה
בוהקות
בלובנן
היא הולמת בי
מטר זיקוקים
שאת שמה על לוח
השמיים
חוקקים.
כי בשמיים היא.
אבל הביטוי "צוחקת כוכבים" נולד משמיעה לקויה של השורה "את קוטפת כוכבים" (כשזה עמוק, עמוק...).
ול-moonlight: אכן, מר, מר מאוד, שכל הטוהר הזה רחוק ממני כרחוק שמיים...
[ליצירה]
צר לי לאכזב...
אבל הביטוי "צוחקת כוכבים" נולד משמיעה לקויה של השורה "את קוטפת כוכבים" (כשזה עמוק, עמוק...).
ול-moonlight: אכן, מר, מר מאוד, שכל הטוהר הזה רחוק ממני כרחוק שמיים...
[ליצירה]
הו, אלול,
איזה מזל שאתה כאן! כבר חשבתי לפתוח ניק נוסף כדי לכתוב בו תגובה על המשפט הזה!
אתה צודק, כמה שאתה צודק. אין קץ לבדידותה של יצירה בלי תגובה.
אגב, לא תמיד. קורה לעתים שהכותב מרגיש מין גירוד מוזר בקצה האצבעות, והוא שולח אותו, חסר פשר כפי שהוא, על פני האתר. רק כדי להיפטר ממנו.
[ליצירה]
שוב אתם
כלום לא חשוב, כלום לא עוזר
כשעמירם והממזר
איש ברעו רוצים לסנוט
בחרוזים בלי מנגינות
אולי במקום סתם לדקלם
ומהשיר להתעלם
למדוני משהו מסעיר
על המסרים אשר בשיר?
ולעמדתי שלי: אורי - ממש אהבתי את המשקל. מורכב ועדיין מצלצל נהדר.
[ליצירה]
לאורי היקר...
התנסחתי בצורה ממש גרועה. אני מסכים - יותר ממסכים - שהכאב הוא אחד המנועים החזקים של הכתיבה, ובלעדיו יצירות רבות לא היו באות אל העולם אלא נשארות בעולם נשמותיהם של השירים.
כל שביקשתי לומר הוא: המקרה הזה כל כך כואב, שקיוויתי שאף אחד לא יכתוב עליו, כדי שלא אצטרך לחשוב על הכאב הזה, שהוא גדול מכפי הבנתי.
ולך, חיפושיה - השיר שלך יפהפה.
תגובות