[ליצירה]
איזו כתיבה רגישה ואצילה צררת על ממזי בשיר.
מוזר כמה מלים יכולות להלך קסם גם על כאב.
ילד, תודה שהעלית את זיכרו הברוך, המזכיר לי את 'רחל':
"הנה אקח את מבט עיניך -
עצבו השקט, צחוקו המאיר,
הרוך הברוך הרועף ממך,
הרופא לליבי כמרחב הניר -
הנה אקח את מבט עיניך,
הנה אקח וצררתי בשיר..."
תודה ילד
כּנרת
[ליצירה]
שיר מעולה. מעבר למשקלים נכונים וצרופי המילים המוצלחים שמייצרים יחד שורות שמתנגנות על הלשון, כאילו נבראו להיות מילות שירה, השיר הנהדר הזה מצליח למגנט את הקורא, לרגש, וליצור הזדהות עם רגשותיו של הכותב. כל הכבוד!
[ליצירה]
*.
לו היית שותקת, היה זה עוצמתי יותר, לא כן?
הפרדוקס העצוב, השאלה אם לומר את שאין לומר, או שמא יהיה זה אמיתי יותר לשתוק אותו, מכה בנו שוב ושוב.
מיטיב לבטא את הפרדוקס.
המדיום הוא המסר (?)
העלה בי מחשבות, השיר.
[ליצירה]
יונתן גפן של ערוגה הזכיר לי:
"מתגונן מאימת-הקור בהינומה דקה
של עצבות אינטלקטואלית. והרי אי-
אפשר נוכלים שכמותנו לשקר: קִרְאוּ
לכך, אם תרצו, היפוכונדריה של משורר
זה הפחד המוגזם משינויֵי מזג-האויר
או האטה פתאומית, קפריזית של פעימות
הלב בסוף עונת-השתיקה הרעבה. כזאת
אינאונות מלנכולית מרוב ציפיה מבישה
לשורות אחדות של שיר"
(נתן יונתן, התכתבות סתוית.
ותודה לאודיה)
אני לא חושב שזהו גורל המשוררים. אבל זוהי אפשרות מדומיינת, בכל אופן, אם לא מסוייטת. ולחוששים: אין אני מתהדר בתואר משורר, אולם את התסמינים של המחלה אני לוקח קשה..