וואו, מדהים. כמה עצבות, כמה בדידות מובעת פה...
אהבתי מאד את העינין שהבובה מוחזקת על ידי בובה אחרת,. ויופי של צללים, ממש כל אחד במקום.
לאהודות.
תודה, נהניתי מאד.
פעם רביעית שאני מנסה לנסח את עצמי, אז בקיצור- הניסיון להבין מה קורה בציור, הפה המעוקם בעצבות, הריקנות והשקיפות של הבובה(שאילהם שמתי לב בהתחלה) שוו אותי.
יופי(לא שגרתי) עם הרבה מאוד אופי.
(ויש עוד מה לדבר על הציור הזה)
[ליצירה]
וואו, מדהים. כמה עצבות, כמה בדידות מובעת פה...
אהבתי מאד את העינין שהבובה מוחזקת על ידי בובה אחרת,. ויופי של צללים, ממש כל אחד במקום.
לאהודות.
תודה, נהניתי מאד.
[ליצירה]
פעם רביעית שאני מנסה לנסח את עצמי, אז בקיצור- הניסיון להבין מה קורה בציור, הפה המעוקם בעצבות, הריקנות והשקיפות של הבובה(שאילהם שמתי לב בהתחלה) שוו אותי.
יופי(לא שגרתי) עם הרבה מאוד אופי.
(ויש עוד מה לדבר על הציור הזה)
[ליצירה]
אהבתי. עכשיו אני אנסה להסביר למה.
החלק הראשון מתחכם, זורם, יפה, בלי קלישאות צפויות (למרות ה"נופת צופי" המתקתק מדי). החלק השני נראה בהתחלה כסאטירה - מנתן לחנן, אבל אז הוא מתגלה כסאטירה בוטה וישירה, ולבסוף אתה מבין שזו אינה סאטירה כלל.
נדמה לי שבגלל זה אהבתי (:
[ליצירה]
"מי אמר לך שאת מוזרה
ומי אמר שזה אסור
ומי זרק לך איזו הערה
תגידי זה סגור
מי אמר לך שאת מוכרחה
ומי לחץ אותך לקיר
בתוך כל מישהו את יכולה
לשמוע איזה שיר
...
מי אמר לך שאת יכולה
לתת הכל מבלי לחשוב
בזיכרון ישן על התחלה
חבוי לו גם הסוף"
עמד ברקע הכתיבה, או שזה סתם צירוף מקרים מפתיע?
תגובות