שמש
אבן
חתול--
ולוואי והכל היה פשוט כל כך
הדס -
-
חסוי
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] ואם הכל היה פשוט..מה טעם היה לחיינו? [ליצירה]
- [ליצירה] תגובתי היא... אהבתי ממש יפה והלוואי ובאמת הכול היה פשוט כל כך....... [ליצירה]
- [ליצירה] מממ... קצת אחרת, מה הטעם לחיינו? שמש אבן חתול [ליצירה]
- [ליצירה] לא,טובי, כי אם- אור השמש קול האבן הנוחתת על מדרכה דגדוג שפמו של חתול [ליצירה]
- [ליצירה] זה באמת פשוט. רק אנחנו מסבכים את זה. [ליצירה]
- [ליצירה] פשוט ויפה אין טעם להוסיף. [ליצירה]
- [ליצירה] :) [ליצירה]
- [ליצירה] אלוהים שבשמים. * [ליצירה]
- [ליצירה] המראה נותנת קונוטציה לסיפורי אגדות, אבל מה שאתה עושה איתה לא ממש בכיוון. מכל הדברים שהמראה מסמלת, לא הצלחתי לחשוב איך לקשר את זה ל"סוד הייסורים", כמו שקראת לזה. התיאור של המראה לא מפתח את ההמשך, ודי תלוש – ואני לא אוהבת להגיד את זה, אבל אתה עושה קיטש. אתה מעמיס מלים יפות אחת ליד השנייה, ומה? גם השפה הכביכול-גבוהה יוצרת אלמנט של קיטש. לשפה "גבוהה", כמו שקוראים לזה, יש למעשה שני מישורים: גובה ורוחב. גובה זה המבנה – הטיות ארכאיות ותחביר ארכאי גם כן [ולטעמי, העברית טובה כמו שהיא ולא צריך לפתל את המשפטים]. רוחב זה העושר של המלים, שימוש כפול בהן וכו'. וכאן מצאתי רק גובה, וזה לבד לא עושה את זה. יחד עם ההטיות המסובכות יש כמה טעויות בשפה – ארבעת רוחות צ"ל ארבע, לחפשי – צורם, אאחוז עדיף אוחז וכו'. אתה מדבר על הסופה בימי הנעורים, וניסית לשחק כאן עם המוטיב של הרוח; אבל חוץ מלבוא כמטאפורה לתקופה מסויימת בחיים, הוא לא מתפתח מעבר לזה. להגיד "סופת ילדותי" ו"ימי נעוריי סוערים" לא אומר, למען האמת, כמעט כלום אם אתה לא מבסס את זה. ואתה לא. כמה ביטויים שנשמעים יפה, אבל לא מאוד שייכים בהקשר: איך מראה יכולה לדאות? ממתי ללב יש גלים? נכון, מקובל בשירה להשתמש בפעלים לא בדרך הרגילה, כן – אבל גם דימוי צריך להיות הגיוני. הקשר בין שני הבתים האחרונים לשיר לא ממש ברור. ושוב, השימוש במראה והחזרות אולי יוצרים דרמה, אבל אני לא חושבת שרק לזה התכוונת. אתה חוזר על המוטיב של הייסורים, הסערה, ואני לא רואה את זה. יש הרבה מלים יפות, אבל התיאור של המראה, למשל, כמעט פתטי. אני חושבת שניסית להציג כאן קונפליקט שנפתר בברכת האהבה בסוף, אבל זה לא לגמרי משתמע מהשיר – אין דריכות שנבנית לקראת פואנטה. הכותרת יוצרת ציפיות לארבעה שלבים, ארבעה מצבים שונים, משהו שקשור במספר ארבע - וחוץ, אולי, מארבע פינות של טלית בסוף, לא מצאתי את זה. ושוב, הבחירה שלך במראה דווקא מטרידה אותי. אני רוצה הסבר. [ליצירה]
- [ליצירה] ראשית כל, רציתי להודות לך. תודה! תודה שהואלת בטובך לתת לי להתבטא. אני אשתדל לא לרדת עליך יותר מדי או להשמע מתנשא רק כי אתה חדש ואני לא. הזלזול בנשים, כמובן, נוטף לא רק מתוכן הדברים שלך, אלא גם מצורתם, ואני אנמק. בדרך כלל, אנשים שכותבים בשפה העברית, מודעים לכך שחוקי הדקדוק מחייבים נו"ן סופית, לא מ"ם, כשמתייחסים לנשים. אתה כנראה לא יודע את זה, ואני שמחה תמיד לעזור למי שלא יודע. דבר שני: יש לך מספר טעויות הגיוניות בטקסט. לדוגמא: 'אני לא מזלזל' או 'אנחנו לא פרימטיבים'. אני אומר את זה בפשטות, מאחר ואני מרגישה את העצבים זוחלים לי במעלה הגרון ומאיימים להשתחחר בצווחה- אז בוא פשוט נגמור עם זה ודי. או שאתה אידיוט, או שאתה תמים להחריד. התמיהה אותי מאוד גם השאלה שלך - מה זה מנין נשים? עליה אתה עונה מיד. ובוא, אתקן לך ברוב טובי עוד טעות בסיסית: אין שום סיבה לאסור מנין של נשים. לכן, אולי תתפלא לשמוע, באמת לא אסרו את זה. והמשפט האחרון שלך לא קשור, ואני מתערבת שגם לא פרי המצאתך. לסיכום: יש לך שגיאות בסיסיות בשימוש בשפה, והדעות שלך שייכות לימי הביניים (מן הסתם מזעזע אותך לקרוא דבר שאני, כאישה, כתבתי. או שבעצם אתה מתפלא איך הצלחתי ללמוד את זה.), הן במין, הן בשימוש בשם מספר. ועצתי לך: עשה טובה לאנושות, ואל תכריח אותנו לקרוא דברים שלא עברו הגהה - בין אם רעיונית, בין אם חיצונית. אגב, מה היה לאמא שלך להגיד על הקטע הזה? [ליצירה]
- [ליצירה] נעזוב לרגע את האמירה [שלא ממש אהבתי...]: זה קטע, נכון? הגדרת אותו כקטע והוא גם כתוב ככזה. אז למה להפוך את המשפטים? למה "מאחורי... אותי כולאים", ולא "כולאים אותי מאחורי..."? זה מסרבל מאוד את הקריאה ונותן הרגשה שניסית להפוך את זה ליותר מליצי אבל-כמעט. כנ"ל לגבי החריזה למחצה. [ליצירה]
- [ליצירה] לא... ירושלמי מפנטז. [ליצירה]
- [ליצירה] מיקה (...), איזה יופי שחזרת לסגנון הזה. התגעגעתי לתגובות שלך. [ליצירה]
- [ליצירה] מוצלח יותר מהמקור, מה שבטוח... [ליצירה]
- [ליצירה] *דברים, מן הסתם. [ליצירה]
- [ליצירה] ..אותי זה לא ממש הצחיק. [ליצירה]
תגובות