בצאת שלושה כוכבים
חמקה לה, דוממת
כאחד הצללים.
ואיש לא הבחין,
לא הרגיש-
אימתי?
רק נורות הרחוב בהקו
בתשובה לאורות ברקיע-
שבת-
שלום.
אסתר אור נטובי
-
נולדתי בכ"א שבט התשד"ם, בעיצומו של החורף. נשואה באושר (לטענתו:) ) לשמואל-טובי-אור-נטובי. וזהו.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] מסתבר שלא הבנתי את הדימוי הזה שכולם מדברים עליו... :( [ליצירה]
- [ליצירה] יפה אהבתי את איך שהצלחת לתפוס את הרגע הקטן הזה בצורה כל כך יפה. ברוך הבא לצורה :) [ליצירה]
- [ליצירה] למה למחוק?? גם לי, כמו לכולם כמעט, יש דברים שכתבתי ואני חושבת שהם היו טעות - אבל אני *לעולם* לא מוחקת אותם! אפילו אם זה מכאיב לקרוא אותם שוב ולגלות שפעם יכולתי לכתוב דברים כאלה - זה עדיין משהו שהיה פעם חלק ממני, ואני יכולה ללמוד ממנו על עצמי ועל מה שלמדתי והתקדמתי מאז. אני בכלל לא מבינה איך אפשר ליצור משהו ואח"כ להשמיד אותו. [ליצירה]
- [ליצירה] טוב, דבר ראשון - תודה רבה-רבה לכולם! אתם ממש נחמדים :] עוף, ממש הסמקתי מהתגובה שלך... זה על A4 במקור, עם עט 0.4 וצבעי-פסטל כאלה של בית-ספר. אתה באמת רוצה שאני אשלח לך את התמונה? וואו... ו... אהמ... ברווז?? זה הראש של האייל השני, שרובו מסתתר מאחורי הצוק. אם היית רואה את התמונה מקרוב, היית מבין. טל, מי שמדברת בכלל! מישי - ההצללה מפחיתה מהעומק?? דווקא חשבתי שהיא זו שיוצרת את העומק. זאת לפחות הכוונה... בקשר למים ואיך שהם מגיעים למפלים - זה נכון. יש כאן בעיה קטנה. אני חושבת שזה בגלל הקווים החדים של קצה הצוק, שהופכים אותו למאוד שטוח. בגלל זה לא כל כך מובן שבעצם הוא ממשיך למעלה - כמו הצוקים ליד ים-המלח. מה לעשות - רק אחרי שציירתי בעט החלטתי גם לצבוע... זה גם נכון שהחלק התחתון של התמונה הרבה יותר מודגש. זה הרעיון. התלבטתי המון אם לצבוע את הכל בצבעים חזקים, ובסוף החלטתי להשאיר את זה ככה. אני חושבת שזה מה שנותן את העומק (כמו שציינו אודיה ורטרואקטיבית:]) - איך שזה נהיה בהיר יותר ככל שמתרחקים. יצחק - לא צנוע? היא בסך הכל ילדה קטנה! (אולי לא ממש רואים את זה בגודל הזה, אבל זה כל מה שהיא...) לא הגזמת קצת? אבל תודה בכלופן... [ליצירה]
- [ליצירה] גואו נסכם ששלושתנו צודקים וזהו? ונעשה סולחה עם הרבה כיבוד ונזמין את כולם (יעני, מפגש צורה), ויבוא לציון גואל? [ליצירה]
- [ליצירה] בפעם האלף שאני נכנסת לקרוא את היצירה הזאת, ועדיין לא הגבתי... יצירה שמזכירה לי עד כמה זה כן כואב כשאני חושבת לרגע שזה לא. זה כואב. אוהו, כמה שזה כואב. למרות שלפעמים לנסות לחבר "תותבת" יכול להיות כואב באותה המידה בדיוק... [ליצירה]
- [ליצירה] לא יודעת. קשה לי עם החיוך הזה. ככל שאני חושבת על זה יותר ככה קשה לי להסכים עם זה. אני מבינה שזאת מרירות, אבל פשוט לא מסוגלת לקבל את הסוף הזה. אפילו החיוך של הסוף הוא לא חיוך אמיתי. זה חיוך של עליונות. חיוך שצובט בלב ולא נוגע בכלל בעיניים. וקשה לי עם זה כי יש כל כך הרבה חיוכים אחרים בעולם, חיוכים אמיתיים, שחבל לי שכל מה שיוצא כאן זה מרירות כזאת. מה לעשות, ככה אני. [ליצירה]
- [ליצירה] המממ... הרעיון מעניין, אבל יש לי איתו שתי בעיות לוגיות קטנות - קודם כל, אם הלבה יכולה להמיס את הטבעת, איך זה שהיא לא ממיסה את הקופסה? ודבר שני - איך הלבה נשארה חמה בכל הדרך הארוכה מהר דום? (למרות שזה יכול להסתדר עם לחש פשוט, כמו שכולנו יודעים) אבל, טוב, יש את הגירסה הידועה בה גנדלף לוקח את פרודו על גבו של מלך הנשרים, והם זורקים את הטבעת מהאוויר הישר אל הר האבדון. אפילו טולקין הודה שהוא היה צריך לחשוב על זה קודם... לא משנה. העיקר שהשתעשעתי. [ליצירה]
- [ליצירה] איך זה? כולם כל הזמן ממליצים לקרוא את הקטע הזה, ואני בכל זאת נכנסת אליו רק עכשיו בפעם הראשונה... קטע נוגע וכואב. ומוכר מאוד. ומשחקי המילים פשוט נהדרים! אני יודעת שאני לא אומרת כאן שום דבר חדש ושכל המחמאות כבר נאמרו לפני - אבל זה אף פעם לא מזיק - אז רק שתדעי שזה פשוט קטע משובח. [ליצירה]
- [ליצירה] נשמע כאילו אתה קצת "מאליל" את הגברת שלך... אין מושלמים בעולם. ויש לך שם כמה ביטויים יפים, אבל קצת יותר מדי מהם... זה מאבד את הפואנטה אם אתה חוזר על עצמך יותר מדי. [ליצירה]
תגובות