[ליצירה]
והכי אהבתי? את ההיפוכונדריות של דורון, שהוסיפה לכל הסיפור הזה מימד מחויך, וגם ניחוח של מציאות אמיתית, כזו שבה הגיבורים לא מושלמים.
סיפור חמוד.
[ליצירה]
ידידה חביבה,
משפט המפתח בשיר המקסים שלך הוא: "דֶּרֶךְ לִי עוֹד אֲרֻכָּה".כמו שאמר הרמב"ם: "הכל צפוי והרשות נתונה".
אם תשימי לב לשמי, את רק בתחילת הדרך והכל עוד פתוח. הנכון הוא לצַפות לעזרת ריבונו של עולם, אבל הוא יכול לעזור רק למי שיודע לעצב את שיעור קומתו. התובנה הזו היא העזרה הראשונית שהוא נתן לך. וככל שתרבי להשתמש בה ותבני במו ידיך את דמותך כך תקבלי יותר תמיכה ועזרה.
והמתנה הכי חשובה שקיבל כל הדור שלך היא הזכות לשאול שאלות. בצעירותי היו רק תשובות גם לשאלות שלא נשאלו. כתבתי סיפור דמיוני לילדים ולמבוגרים כאחד שבו אב מלמד את בנו:" אם תלמד לשאול את השאלות הנכונות, התשובות יבואו מעצמן". אז יש לפניך עוד דרך ארוכה אבל מספיק זמן ללכת בה נכוכה, ואם תשכילי לנצל את הזמן, מובטחת לך העזרה.
בהצלחה בא בימים
[ליצירה]
העימות הזה בין הרגש האישי - לא הכרתי איש ב"ה, לבין הרגש הכללי - שוב נפלו בנינו ובנותינו, אכן קורע את ליבנו שנות דור.
ימים כה שחורים, בהם קרוב הופך קרבן
שכן - בו נשמתו כבר לא תשכון,
חבר - גופו נפרד מנשמתו,
וסתם בן ישראל - אח לדרך, לעם, למשפחה.
נדמה לי שבדור הזה, רואים אנו, למרות קהות החושים, עד כמה קטן העם, עד כמה פגיעה באחד - גורמת לשני לקרוס.
[ליצירה]
איך אני אוהבת את זה... שפה עדינה, הבנה לעומק האישיות, עלילה קלילה וזורמת ותאור של חיבה טהורה ומתוקה מדבש...
אני כבר מחכה ל"והם חיו באושר ובעושר ד'"! (למרות שאפשר היה לתת שם יותר מקורי ומענין).
תודה רבה לך ובהצלחה!
[ליצירה]
מותר לכתוב קצת אחרת מכל שורת המהללים שמעלי?
לא כל כך נהנתי.
לא יודעת, יש לי תחושה שלקחת מעמד גדול ועצום וכתבת עליו בציניות, אולי בלגלוג.
מעמד הר סיני הוא ממש לא סיבה לבדיחה!
כרתנו אז ברית, נבחרנו לעם, ה' דבר אתנו פנים אל פנים, קבלנו תורה, עלינו לגבהים (ולצערנו ואחר כך שוב נחתנו),
- ואתה מספר לנו שהעוף שמח שלא שחטו אותו?
לא מתאים.
זה לא שאסור להסתכל על הדברים מצד אחר, אפילו מבודח, אבל איכשהוא אתה עושה את זה לא יפה, (בעיני).
[ליצירה]
אני מרגישה כמוך, אבל כשאני חושבת על כך בכנות - לא יודעת אם אחרי שאמצע סוף סוף, אהיה תמיד מאושרת. כי גם חסרים אחרים - ילדים או בריאות - יכולים להיות כואבים מאוד.
זו מן תקוה כזאת שהחתונה תסיים את מכאובינו ותעזור לנו להתמודד גם עם כל חסר אחר. אולי זה נכון...
בשורות טובות.
[ליצירה]
יפה מאוד ורגיש, אבל עצוב.
מה זה התבוסתנות הזו?
אנו אכן מושיטים ידיים ריקות, וזה באמת לא נעים, אבל איכשהו זה גם מנחם ומזמין התרפקות ותלות מוחלטות.
שמעתי שר' נחמן כותב עצה לשבתות וימים טובים, והוא מעיד על עצמו שגם הוא נוהג כך:
לפני היום הוא מתכונן ולומד, אך בהגיע היום עצמו הוא "משליך" עצמו על ה' ולא מצפה מעצמו לכלום - לא להרגיש את כל האורות, לא לדעת לתפוס אותם ולנצל אותם, לא לנסות להרגיש את ההתעלות של החג. פשוט להיות כלי ולא להיות אחראי על מילויו.
נראה לי שאם עושים זאת לא מרגישים בסוף היום את הפספוס שמורגש בשיר.
שנה טובה ושמחה!