[ליצירה]
דימוי מעניין, אבל לדעתי אולי קצת יהיר (במיוחד ה"לשאת את כתרי בגאוה/ להרגיש גדולה ותפארת (ונצח)" (ומה עםהוד יסוד ומלכות?)
אבל בסה"כ מענין ועשוי טוב
[ליצירה]
ממש לא מדובר כאן על קריאה בתורה במובן הפלכי של העניין. הקריאה בתורה באה להעביר משהו שנובע מתוך הצורה הפלכית להסתכלות על עניין הקריאה בתורה. זה רק כלי, לא הנושא.
ולכן, הניתוחים לא קולעים...
תנחשו שוב...
[ליצירה]
למה את מחפשת בטחון חיצוני למי שאת? חפשי את הבטחון בעצמך. יש לך קול משלך והוא ישפיע לא כשהוא יקבל פידבק חיובי מהחברה, הוא ישפיע כשיהיה לו צבע אמיתי משלו, צבע שיש רק לך.
שם לא יהיה צורך ב"אמן" של כולם, שם את תאמרי להם על מה לומר את ה "אמן" ומה הנכון והטוב ביותר לעשות. שם לא יהיה לך הרצון באותן נשקות של אישור, הן יבואו מעצמן...
בכולופן, שיר מקסים
ולמקרה שהתיימרתי, - "אופס!".
[ליצירה]
למאיר פרידמן
דבר המשוררת שכרגע ראתה את התגובה...
הרבה יש בתגובה של כנפי שחר ולא רק.
העולם שלנו מנוסח באופן אפוריסטי שכזה. כל דבר הוא ביטוי, או כלל, או דימוי או שיבוש של אחד מהנ"ל. כשאומרים לא לחצות את הכביש אז מתכוונים לא לחצות את הכביש. כשאני אומרת 'אין לחצות...' אני בעצם אומרת שישנה סתירה פנימית בתוך הכלל הזה. אין (בניקוד צירה) זה משהו שאסור לעשותו, אסור להפריח פעולה חדשה לחלל, כך שפעולה זו תהיה פוטנציאל בלבד ולא מימוש. האין (בניקוד פתח), על פי תפיסתי הוא כמו האין בניקוד צירה. אם כל כך מפחדים ממה שאין, למה לא ללכת לשם. אם הוא לא נמצא אז גם אי אפשר להיפגע ממנו והוא לא משתלט, הוא לא מסוגל לממש פוטנציאל כי הוא כלום.
הטענה שלי היא שגם באין (בפתח) קיים יש. היש הזה מוסתר מאיתנו ע"י החברה, הקולקטיב המסויים שאני חיים בתוכו ואשר מפחד שמא אינדבדואל מתוכו יגלה את היש שבאין (בפתח).
כל חברה והיש והאין שלה. ולכן, פעמים רבות, שאלות המופנות מכוון היש אל כוון האין (בפתח), נותרות באוויר, ממלאות חלל מסויים, אך נותרות ללא תשובה ממשית.
התחושה הזו של להישאר עם שאלה שאתה שואל באוויר, ללא שום תשובה ממשית מלבד פחדים, איומים או תשובה מתחמקות, זו תחושה שגורמת לך להרגיש כאילו אתה בעצמך שום דבר ואתה לא קיים באמת, אתה סתם.
וזהו הסברי המנוסח בסרבול רב ובאורך מחפיר.
מקווה שעזרתי...
[ליצירה]
מעניין. נראה לי שהבנתי.
החידלון. כמו ה"לא-כלום" שכילה את פנטזיה. זה מפחיד. כאילו אנחנו צריכים להאחז ב"יש" הזה כי אנחנו מפחדים מהאין, מהלא-להיות, מחידלון. אבל נמשכים אליו באותה מידה, אולי בגלל הפחד. - הוא הרי נמצא ב"טבורו של היש". אי אפשר לברוח...
[ליצירה]
האדם הזה, שהוא לא אחי מבחינה ביולוגית,
פשוט נטש אותי.
כמו שיש תינוקות נטושים, אז אני אחות-לא-ביולוגית נטושה.
תודה על המחמאה. מזל שיש צרות בחיים, אחרת, על מה היה מהווה לי השראה לכתיבה אמיתית, כואבת וחושפנית כל כך...
[ליצירה]
נשמת,
לכן הוספתי בסוף שזה הרבה יותר עמוק מזה...
ואני חושבת שכאן הויכוח הוא על מגדריות חברתית נפוצה ולא על האם ההלכה היא כך כך וכו'.
ומשום מה, לא זכור לי שבמעמד הר סיני נאמר שאסור לבנות ללבוש מכנסיים, אבל לא ניטפל לקטנות... זה בכלל לא קשור לאמונה בקב"ה. וראיה לכך אפשר לראות ברבגוניות של הציבור הדתי/חרדי.
לא הכל קשור למונותאיזם יהודי וזו אף יהירות להעמיד את זה כך. זה מקטין משאר הערכים.
כל עניין אפשר לפתור בכך ש "אם את מאמינה וכו' אז למה את עושה אחרת מההלכה?". זה נורא קל לתת 'תשובה מוחצת' הנוגעת בענייני אמונה בסיסית.
השאלות הן לא לגבי האמונה בא-ל אלא לגבי ניואנסים של ההלכה עצמה, ואני לא מדברת כאן על 10 הדברות (...) אלא על הלכות שנוגעות יותר לדברים הקטנים בחיים: כיסוי ראש, מכנסיים וכו' כפי שכבר הודגם בשיר.
כיום, בחברה ששואפת להגשמה עצמית מלבד ההגשמה הלאומית-ציונית וכו', עלות יותר שאלות לגבי הסכמה עם אורח החיים הדתי-לאומי באופן כללי.
דבר זה מתבטא גם בשאלות שנוגעות בלימוד גמרא לבנות, הבאת ילדים בגיל 'מאוחר', נישואים לאחר לימודים אקדמיים וכו'.
לכן אני אומרת שזה קצת יותר עמוק מאשר אמונה בקב"ה כי ה'בעיות' לא נובעות משם או ברצון לצאת, במובן של התנתקות טוטאלית, מהדת, אלא מרצון לשלב בין הרגש הפנימי בתור אדם ובין חוקי הדת, כלומר ההלכה.
עוד נגזרת לכך ניתן לראות בתנועות שקמו בתקופת ההשכלה ובעקבות עקרונותיה (שאנו חיים עד היום את ערכים אלו): הרפורמה והקונסרבטיבה.
אז נשמת, חבל לפזר סיסמאות מפוצצות כאשר אנו עוסקים בנושא כל כך עדין.
ועוד משו קטן לגבי השיר עצמו: זוהי לא דמות המתנחלת.
יש עוד אלפי דמויות של 'מתנחלת טיפוסית' כך שהסטראוטיפ שכל כך שיבחו אותו כאן לא מדוייק לחלוטין, אלא משקף חלק קטן ולא 'מיינסטריימי' של המתנחלת. ועניין נוער הגבעות בכלל לא שייך לאותה קבוצה של בנות שהן כביכול מורדות.
יומטוב...
[ליצירה]
שיחקת אותה.
בתור 'ילדת בית כנסת'- כלומר ילדה ששהתה הרבה בבית הכנסת כל ילדותה והסתובבה בין כל (רגלי האנשים...) עזרת הגברים, מה שכתבת כל כך מתחבר אליי...
[ליצירה]
כבר מעל לשנה וחצי שאני לא יכולה לרקוד בכל הפעמים שאני כבר רוצה לרקוד, ובכלל.
אני חושבת שבשנה וחצי הזאת גיליתי שאני מסוגלת לכתוב גם אם אני לא עם 'כולם' .
אבל הרגש שמובע במילים לפעמים יותר חזק מהרגש שמובע מלהיות מחורפנת או שיכורה...
תודה רבה על הכתיבה הזו שהצליחה להביע במילים את מה שאני מרגישה כבר הרבה זמן...