ואוו, מרגישים פה מאבק איתן, אני מקווה שזה לא משהו ביחסים האשיים שלך אם משהי, ממרס בדמי כדי שלא אקרוס, כמו להשאיר את מערכת היחסים טריה עד לרגע שבו תפתח הדלת ותוכלו לחזור אחד אל השני, נפלא ממש.
(אגב עכשיו אני גם לא מצליח לשלוח לך אישית, נו כפרה נקווה שנתראה).
[ליצירה]
ואוו, מרגישים פה מאבק איתן, אני מקווה שזה לא משהו ביחסים האשיים שלך אם משהי, ממרס בדמי כדי שלא אקרוס, כמו להשאיר את מערכת היחסים טריה עד לרגע שבו תפתח הדלת ותוכלו לחזור אחד אל השני, נפלא ממש.
(אגב עכשיו אני גם לא מצליח לשלוח לך אישית, נו כפרה נקווה שנתראה).
[ליצירה]
ואולי זה מבטך
שמניע אותי
סחור סחור
ללא מנוחה
ללא יעד
ללא כיוון
אולי אם היית מדירה את עינייך
הייתי מתחיל לחיות
לעצמי
אוסף את שניותיי,
דקותיי,
שעותיי
ומאבד את הצפון
בבית שען...
[ליצירה]
לאקומה נא!
אני מסכים לדברייך, ש"בפסיכואנליזה אכן יש
משהו, ויותר מזה, והיא אכן ריפאה". אפילו מאוד מסכים. גם בסיפור עצמו רואים שאחרי שהמטופל (אני) מקבל בפרצוף את משפט המחץ ("כי הרגל שלך משותקת"), הרגל משתחררת מהשיתוק. ברגע שהלא מודע הצליח לשדר את המסר בהצלחה, כבר אין לו צורך בשיטותיו הפרימיטיביות, האלימות.
אבל צדקת בזַהוֹתך ציניות מסוימת בסיפור, והיא מופגנת כלפי יהירותה של הפסיכואנליזה בחושבה שהיא יודעת הכול, ותמיד. אם חלמתְ על שעונים בלילה, זה אומר שהמחזור שלָך מתעכב. אם שברת את הרגל, אתה בוגד במישהי. וכמובן, איך אפשר בלי התסביך האדיפלי הקדוש, וחרדת הסירוס שכל גבר מאיתנו כמובן חווה. ואיך אמר רבנו זיגמונד: "אני מטפל במתנגדי שיטתי כשם שאני מטפל במטופלים בקליניקה".
האמת, נראה לי שתכל'ס אנחנו מסכימים.
אז שבוע טוב שיהיה לכולם, ו... תנו לסופראגו לנצח!
[ליצירה]
שיר יפה, ידידי.
ולהלן השאלות:
(1) כלפי מי הדברים אמורים? האם אתה מכיר משוררים שכל שירתם דאווין, והם בעצם חלאות? או סתם יצורים עבשים ללא כל לחלוחית?
(2) בטח שמשה רבנו כתב שירים ("אז ישיר" ועוד, וכל התורה היא שירה אחת גדולה) אבל זה אשכרה לא משנה. המשפט "שנינו יודעים מי הגדול מבין שניהם" למה הוא טוב? כלום אפשר לה לאומתנו בלא אחד מהם?!
[ליצירה]
לחתלתול ולשאר הגולשים:
במבי שלג מפרסמת באתר nrg מאמרים, ומאמרה האחרון השאיל את כותרתו לכיתוב שביצירה.
אני מעריך שאחרי קריאת מאמר זה (לפחות) אפשר יהיה להבין את היצירה.
הכתובת:
http://www.nrg.co.il/online/11/ART/888/680.html
ויש שם קישוריות למאמרים האחרים.
מכל מקום, אני לא מודיע פה על הזדהות עם אחד הצדדים בוויכוח הזה.
[ליצירה]
במענה לתוהות
בראשי ובאישי:
אני בן לגמרי. XY. זכר.
מדי פעם אני כותב כאילו מתוך ראש נשי.
לפי תגובות שאני מקבל, אני יודע מה שאני עושה.
ובכל זאת,
נראה לי שיצירה נשית אמיתית יכולה להיכתב רק ע"י אשה אמיתית.
אני רק יודע להקשיב.
[ליצירה]
טוב נו,
כיוון שאני אחראי במידת מה לשרשור הפרשנות שנוצר פה, בעקבות שאלותיי, שלטעמן של יהודית בת עמי ונגה נגה בוודאי תחשבנה למעיקות, אני רואה צורך לגלות דעה.
ניסיון להבין - זה לא יומרני; הקביעה כי הבנתי - היא היומרנית. לכן תמיד כשאני מגיב אני שואל, או מנסח בצורה עדינה, כמו כאן למעלה: "מעלה בי אסוציאציה חופשית..." רק על עולם האסוציאציות שלי לספר ידעתי, ואינני דוחס את מילותיי למוחה של היוצרת.
אני מסכים חלקית עם נגה נגה, שדיברה על אווירה, מבנה, מצלול - אך בוודאי את יודעת שלא כולם יודעים לשים לב למבנה, ולא כולם מכירים בכלל את המונח "מצלול". יוצא, לפיכך, שאם אני מבין אותך נכון, גם את מסכימה שייתכן לעתים תחכום "חיובי" שיוביל להבנה יותר עשירה של הטקסט.
לדעתי, השאלות שהבעתי בהתחלה - או סוג כזה של שאלות - הן חשובות, לפי שהן נותנות קרדיט למשוררת והעמדה שבבסיסן היא שהיא חצבה את מילותיה בסלע - לא סתם (סליחה על הבוטות) קשקשה מלים מרגשות כדי לגרום לקורא להזיל דמעה ולשלוח כתגובה אייקון מעפן של חיוך...
אני מאוד מקווה ששירים שלי נקראים גם בזכוכית מגדלת.
אסיים בטון פייסני עם תגובותיהן של יהודית ונגה נגה - כמובן שיש גם רובד של הנאה שבשאיפה ובהרחה של שיר, והוא רלוונטי באותה מידה גם לקוראים המחמירים, שמרוויחים משני העולמות, לדעתי.
[ליצירה]
אני דווקא שמעתי וזעתי. וכל מי שיקרא את זה, אם הוא לא ממש אדיש, יזוע אתנו ויצטרף לצרחה.
סוף סוף, היא צרחת הקיום שלנו.
וככל שהצרחה יוצאת מתוכך בשיקוף יותר צלול, כך מתחוורת לה האותנטיות שלה.
והיושב בשמים חייב לשמוע, ולחוס, ולהציל.
[ליצירה]
מאורה זה נהדר. עוד הזדמנות להלל את הסוכן האישי שבלעדיו לא הייתי מוצא את זה.
וואווו... כמה הייתי רוצה לקבל חיבוק... עכשיו... וכמה שזה רחוק... אוף... עשית לי געגועים והמיית לב מטורפת.
ללא ספק, ייכנס בצהלה לאהודות. כי אין אין עלייך מת עלייך, את הגדולה מכולם.
תגובות