[ליצירה]
הממ, כן. הכחול המרתך הוא לא ממש של בדידות ותעופה, לא בשיר שלי על כל פנים. אולי בשיר ש*אתה* כתבת לך כשקראת את זה.
צריך להכיר אותה כדי להבין, איך קור חיצוני יכול לעטוף חום פנימי. אש כחולה היא באמת הרבה יותר חמה מאש אדומה.
רק פחות מפנקת...
[ליצירה]
כל משחרי ימצאוני
ופרפרייך,עוד ישובו בגלגולם החדש,
ולהט האהבה עוד יוצת בחדרי ליבך,אשר שותת הוא
וכואב ,מהפלאת השומרים בו ,שוב ושוב...
ומבטיחך אני שכל משחרי ימצאוני,
ורק אלה אשר סבלנותם ואהבתם עמדה להם, רק הם יכנסו ויחסו בצל טירתי, והשומרים להם כאחים ואוהבים...
אהבתי עד מאוד... כנפי שחר.
[ליצירה]
לליאורה -
דיכאון קליני הוא לא אורח חיים נבחר ולא "סבל שאנחנו מייצרים אותו בתוכנו". כלומר- כן, אבל לא מבחירה ולא בשליטה. כך למדתי, לפחות. כך עד שיוכח אחרת.
ודליה היתה אדם רגיש בצורה מופרזת, עם אישיות חלשה, שסבלה מדכאון קליני ואף אושפזה. אז זה שיש "חתולים ועצים וטבע ובלוגים" - אהממ.. אולי זה לא כ"כ רלוונטי לכאן. מה את אומרת?
[ליצירה]
מעניין. לא מובן עד הסוף (לפחות לא לי) - מי היא אותה "רחל" ומה המשמעות שלה עבור המספרת? אם לא מדובר במשפחה, ואין כאן כאב, מה קושר אותה אליה וגורם לה לבקר שם כל כך הרבה?
ואיך זה שעוף החול, שאמור לסמל תחיה ובריאה מחודשת, מצטייר(ת) כאן כמסמל את ההפך? כאילו מאסה במחזור המוות-חיים-מוות-חיים ובירה במוות-וזהו?
כנראה שהסיפור אמור להיות על התמודדות עם אובדן, אבל לא כל כך הצלחתי להבין מה הוא בעמם רוצה להגיד.
[ליצירה]
(אחרי קצת מחשבה:)
מעניין אם זה חייב להיות ככה. הנרקיסיזם הזה שמאפיין "אומנים":
"אני ארשה לעצמי להתמוטט, להתפרץ, להתנפץ, לשקוע, כי אני מיוחד - אני אומן אני. יש לי מצבי הרוח המקודשים שלי . שבד"כ באים עם המוזה הקדושה שלי. אשתי יקירתי, את צריכה להבין את זה - סך הכל התחתנת עם *אומן*, משורר, לא סתם אדם. זה מחייב. וודאי תהיי אסירת תודה לי שאני מקריב אותך, והורס אותי, בשם ה"אומנות"!"
ובקשר לילד - קראתי ספר שקוראים לו "הדרמה של הילד המחונן", שמדבר על הטרגדיה האישית של ילדים רגישים וחכמים שמפנימים מאוד את הציפיות מהם וממלאים אותם בדייקנות, ותוך כדי כל מאבדים את עצמם. ומשלמים את המחיר בהמשך החיים, בגדול...